עם הזמן נבנו שכונות נוספות מסביב לנווה צדק, ובהן "נווה שלום" (נוסדה ב-1890 על ידי זרח ברנט והתאחדה תוך זמן קצר עם נווה צדק), "מחנה יהודה" (1896) ו"מחנה יוסף" (1904). "מחנה יהודה" ו"מחנה יוסף" נוסדו על ידי עולים מתימן, וכעבור שנים התאחדו לשכונה אחת בשם שכונת שבזי, כשם הרחוב המפריד בינה לבין שכונת נווה צדק.

בימי מלחמת העצמאות הייתה נווה צדק חזית העימות בין יהודי תל אביב וערביי יפו, וחלק ממבניה אף שימשו את חברי האצ"ל כבסיסי פעולה. במהלך המלחמה חלק מבתי השכונה ניזוקו.

עם העלייה הגדולה של שנות החמישים שוכנו רבים מהעולים בבתי השכונה, אך השכונה נותרה מוזנחת משום שנתפשה מלכתחילה כפתרון דיור זמני. בשנות השישים של המאה ה-20 הייתה נווה צדק לשכונה ענייה ומוזנחת, וכשגובשה תוכנית מתאר לתל אביב הוצע להרוס את רובה ולבנות על חורבותיה שורה של רבי קומות בין חוף הים למרכז העסקים הראשי במגדל שלום ובשדרות רוטשילד. התוכנית לא יצאה אל הפועל בזכות הכתרת בתים רבים בשכונה בתואר "מיועדים לשימור" - אך בשל אותה תוכנית נלכדה נווה צדק בין רבי הקומות שליד הים (בית הטקסטיל, מלון דן פנורמה ומלון דייוויד אינטרקונטיננטל) לבין גורדי השחקים באזור תל אביב הקטנה (מגדל שלום, מגדל נווה צדק ומגדל בנק דיסקונט).

בסוף שנות השמונים של המאה ה-20, בעקבות מודעות גוברת לחשיבות שימור מבנים ואתרים היסטוריים, גובשה תוכנית לשימור השכונה. האתר הבולט ביותר בשכונה, שעבר תהליך שיחזור ושימור, הוא מרכז סוזן דלל - בעבר בית הספר לבנים של חברת כל ישראל חברים ובית הספר לבנות של תנועת חיבת ציון, ובהווה מתחם תרבות, בילוי ופנאי שכולל רחבה גדולה לאירועי חוצות, אולם חזרות ומופעים של להקת המחול בת-שבע ומסעדות. אתרים נוספים ששוקמו בשכונה הם "בית הסופרים" (בעבר מקום מגוריהם של אנשי רוח חשובים - יוסף חיים ברנר, דבורה בארון ויוסף אהרונוביץ - וכיום מוזיאון נחום גוטמן) ו"בית רוקח" (בעבר מקום מגוריו של שמעון רוקח, אחד ממייסדי השכונה, וכיום מוזיאון לתולדות השכונה וגלריה לפיסול).